הזהר הקדוש

זהר נח ליום הכפורים שמג

צד) עד דהוו אזלי, חמו חד יודאי, דהוה אתי, אמר ר' יוסי, האי בר נש יודאי איהו, ^ח ואתחזי. כד מטא גבייהו, שאילו ^ט ליה, אמר לון, שליחא דמצוה אנא, דהא אנן דיירי בכפר ^י דראמין, ^יא ומטי זמנא ^ב דחג, ואנן צריכין לולב, ^{א) יב} וזינין דעמיה, ^ב) ואנא אזיל ^יג לקטעא ^יד לון ^טו למצוה, אזלו כחדא.

צה) א"ל ההוא יודאי, הני ^ג ארבע מינין ^טז דלולב, ^יז דבכלהו ^יח אתאן לרצויי ^יט עלמא, ^כ שמעתון אמאי אנן צריכין לון בחג. א"ל כבר אתערו ^כא בהו חברייא, אבל אי מלה חדתא איהו תחות ידך אימא ^כב לה.

צו) אמר לון, ודאי ההוא אתר דאנן ^כג דיירי ביה, הוא זעיר, ^כד וכלהו עסקי באורייתא. ^כה ואית עלן צורבא מרבנן, רבי יצחק בר יוסי מחוזאה שמיה, ובכל יומא ויומא ^כו אמר לן מלין חדתין באורייתא. ^כז ואמר, דהא בחג

דרך אמת

א) בדי הדס וערבה ואתרוג שהם מינין הצריכים אל

לולב. ב) ואני הולך לקוטעם מהאולנות.

מסורת הזהר

ב) חג: (סוכות) ח"א סד. רכ: רכא.

מאמר ההוא יודאי

צד) עד דהוו וכו': בעוד שהיו הולכים, ראו שהיה בא לנגדם יהודי אחד, אמר ר"י אדם זה הוא יהודי, שהוא נראה כיהודי. כשהגיע אליהם, שאלו לו מי הוא. אמר להם שליח מצוה (דפו"י דף ס"ג ע"ב)

אני, כי אנו יושבים בכפר דראמין, והגיע זמן החג, וצריכים אנחנו לולב והמינים שעמו, ואני

הולך לקצץ אותם לשם מצוה. הלכו יחד.

צה) א"ל ההוא וכו' אמר להם אותו היהודי אלו ד' מינים שבלולב, שבכולם באים לרצות בעד העולם, השמעתם למה אנו צריכים להם בחג, ולא בזמן אחר. אמרו לו. כבר העירו בהם החברים לומר טעמם. אבל אם יש

דבר חדש תחת ידך אמור אותו.

צו) אמר לון וכו': אמר להם, אותו המקום שאנו יושבים בו, ודאי הוא קטן. אבל כולם עוסקים בתורה. ויש עלינו רב, מצוין בהרבנים, ושמו רבי יצחק בר יוסי מחוזאה, ובכל יום ויום, הוא אומר לנו דברים חדשים בתורה

שמד זהר נח ליום הכפורים

זמנא הוא, ^א לשלטאה. ^א אזי עבר על נפשנו המים הזדונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף כשיניהם וכי אית שינים למים. אלא אינון שאר עמין, ^ב אינון רברבין ממנן על שאר עמין עכו"ם, ^ג ומתברכאן מסטרייהו דישראל, וקרינן לון מים הזידונים, כד"א המים הזידונים.

צז) ובגין לשלטאה עלייהו ^ד אתינא ברזא דשמא קדישא, באינון ארבע מינין שבלולב, לרצויי ליה ^ה לקב"ה, ולשלטאה ^*) עלייהו ברזא דשמא קדישא, ^ו ולאתערא עלן ^ז מיין קדישין, ^ב לנסכא על גבי מדבחא.

צח) תו אמר לון, ^{א) ג} בר"ה, אתערותא קדמאה, איהו בעלמא. מאי אתערותא קדמאה, ^ח דא ^ד בי דינא דלתתא, דאתער למידן עלמא, וקב"ה יתיב על עלמא בדינא, ודאין ^ט עלמא.

צט) ושלטא האי בי ^י דינא, למידן עלמא, עד ^ה יומא דכפורי, דנהרין אנפהא, ולא אשתכח חויא דלטורא בעלמא, דאיהו אתעסק ^יא במה דאתיין ליה ^יב ההוא

דרך אמת

א) אמור דף צ"א וצ"ט וסוף פנחס רנ"ט ב'.

מסורת הזהר

א) אזי עבר על נפשנו המים הזדונים: (תהלים קכ"ד) ח"ב סד: רעב: ז"ח בשלח ל' טד שלו.

בתורה. ואמר, כי בחג הגיע הזמן לממשלה. כלומר שישראל ישלטו על השרים של ע' אומות, וכתוב, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם, ושואל וכי יש שינים למים. ואומר, אלא מים זידונים הם שאר העמים, ושינים הם השרים הממונים על שאר העמים

עכו"ם, והם מתברכים מצדם של ישראל.

צז) ובגין לשלטאה וכו'. ובכדי למשול אליהם על שרי האומות, אנו באים בסוד השם הקדוש, המרומז באילו ארבעה מינים שבלולב. הדסים ה"ס חג"ת מהי' דשם הויה, ערבות ה"ס נו"ה הנמשכים מהה' דהוי"ה, לולב ה"ס יסוד מהו' דהויה, אתרוג ה"ס מלכות ה' תתאה, לרצות לו להקב"ה, ולמשול עליהם בסוד השם הקדוש. ולעורר עלינו מים קדושים דהיינו שפע מים העליונים לנסך אותם על המזבח. שהיא המלכות. המכניעים את המים הזידונים, הנ"ל.

(דפו"י דף ס"ג ע"ב *) ס"ד ע"א)

צח) תו אמר לון וכו' עוד אמר להם, בראש השנה, התעוררות הראשון חוזר ובא בעולם שהיא הנוקבא. כלומר. הנוקבא חוזרת לקדמותה כמו שהיתה ביום ד' דמע"ב. ושואל, מהו התעוררות הראשון. ואמר, זה בית דין שלמטה, שנתעורר לדין העולם, והקב"ה יושב על כסא הדין ודן את העולם. פירוש. הנוקבא נקראת בית, וביום ד' דמעשה בראשית מטרם שניבנית, היתה מחזה ולמטה דז"א באחוריו, ואז היתה מלאה דינים ונקראת בית דין שלמטה, דהיינו למטה מחזה, וע"כ היא דן את העולם בדין, וכן ז"א יושב אז על כסא דין ודן את העולם ומצב הזה נקרא, אתערותא קדמאה.

צט) ושלטא וכו': ובית דין זה שולט לדון העולם עד יום הכיפורים, שאז פניה מאירים דהיינו שמשגת ג"ר הנק' פנים, ונחש המקטרג אינו נמצא בעולם שהוא מתעסק באותו שעיר לעזאזל שמביאים לו, שהוא מצד רוח

דרך אמת

א) בלחש.

מסורת הזהר

א) שעיר (לעזאזל): ח"א קלח. ח"ב לג. קנז. קפד: קפה. קלז. ח"ג סב: סג. צ. קא: קב. רמח.

רוה הטומאה, כראוי לו. להמקטרג. ומשום שמתעסק באותו השעיר, אינו קרב למקדשא, שהיא הנוקבא. כלומר, אינו קרב לקטרג על

ישראל ולהפריד הזווג של ז"א ונוקבא.

ק) ושעיר דא וכו': ושעיר הזה הוא כמו שעיר

החטאת של ראש חודש, כי מתעסק בו, וע"כ מאירים הפנים של המקדש, שהיא הנוקבא. וע"כ ישראל כולם מוצאים רחמים לפני הקב"ה ומעביר עונם. ועל סוד אחד, אמר להם, אותו היהודי, שלא ניתן רשות לגלותו חוץ לחסידים קדושים עליונים החכמים. א"ל רבי יוסי, מה הוא הסוד. אמר להם, עוד לא בדקתי אתכם,

ואיני יודע, אם אתם ראוים לשמוע סוד הזה.

קא) אזלו, לבתר וכו': הלכו. אחר כך אמר להם, כאשר הלבנה שהיא הנוקבא נקרבת אל השמש שהוא ז"א, מעיר הקב"ה את צד הצפון, שהוא קו השמאל, הנמשך מנקודת השורק, ואוחז בה באהבה, ומושך אותה אצלו. שה"ס הפיוסא ונטילת רשות, כנ"ל (בראשית ב' דף קל"ו ד"ה פנימיות) והדרום, שהוא קו ימין, נתעורר מצד (דפו"י דף ס"ד ע"א)

אחר, מצד נקודת החירק, והלבנה, היא הנוק' עולה ומתחברת במזרח, שהוא ז"א, ואז יונקת משני הצדדים, מדרום ומצפון, ולוקחת הברכות, דהיינו שפע הזווג, בלחש. שהיא בחי' ו"ק מכח נקודת החירק, שה"ס וקולה לא ישמע. כי קול ודיבור פירושו ג"ר. ואז מתברכת הלבנה ומתמלאת משפע, וכאן מתקרבת האשה לבעלה כלומר, זה הוא זווג שלם המשפיע מוחין שלמים להעולם. (וענין ג' הנקודות המרומזים כאן, (עי' לעיל בראשית א' דף ט"ו ד"ה ההוא נקודה) ומשמיענו בזה, שסדר הזווג הוא שמתחילה ממשיך ז"א להנוקבא, הארת קו השמאל, שהסוה"כ שמאלו תחת לראשי. ואח"כ את קו הימין, שה"ס וימינו תחבקני, ומשמאל נמשך הארת החכמה, ומימין חסדים כנודע. ואח"כ מבאר. איך הנחש מתאחז בעת הארת קו השמאל, כמ"ש לפנינו.

קב) כמה דאית וכו': כמו שיש סוד צורות איברי

אדם, דהיינו ז"א, ותקוניו, כן יש סוד צורות אברי הנוקבא דז"א, ותקוני הנוקבא. וכל ההפרש הוא רק

שמו זהר נח ליום הכפורים

אית לעילא, ^א אחיד ^ב בה, ואתער לקבל ברחימו, ה"נ ^ג אית לתתא, רזא ותקונא דאדם תתאה אחרא, תחות סיהרא, ^ד

קג) ^ה כמה דדרועא שמאלא ^ו לעילא אחיד בה, ואתער לקבלה ברחימו, הכי נמי ^ז אית לתתא, ^ח האי נחש, איהו דרועא שמאלא ^ט דרוח מסאבא, ואחיד ^י ביה מאן דרכיב ^יא ביה, ^יב וקרבא לגבי ^יג דסיהרא, ומשיך ^{א) יד} לה ^טו בינייהו ^ב) דקוטפא ואסתאבת.

קד) וכדין ישראל לתתא, מקרבין שעיר. וההוא נחש, אתמשך אבתריה דההוא שעיר, וסיהרא ^טז אתדכיאת, ^יז וסלקאת לעילא, ואתקשרת לעילא, לאתברכא, ונהירין אנפהא, מה דאתחשכת לתתא.

דרך אמת

א) ומושך את עצמו. ב) בין ההתדבקות שיש לשכינה למעלה להיות נרגן מפריד אלוף אלופו של עולם ראז מתעורר הטומאה תגבורת הקליפה ועיין בפר7ס בשער מיעוט הירח.

חלופי גרסאות: א נ"א מוסיף מאן אחיד. ב נ"א ל"ג בה. (ד"א). ג נ"א ל"ג אית. ד נ"א מוסיף סיהרא ותקונא דנוקבא. ה נ"א כחה דדרוע (ד"א). ו נ"א מוסיף לעילא לטב (אה"ל). ז נ"א ל"ג אית. ח נ"א מוסיף ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאתדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושה מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש [לתתא]. ט נ"א רוח. י נ"א בה. יא נ"א בה. יב נ"א וקרבה. יג נ"א סיהרא. יד נ"א ליה. טו נ"א בדביקו דקטופא ול"ג בינייהו. ונ"א בדביקו דקופטא ונ"א ביני קרקופטא. טז נ"א אתדכאת. יז נ"א וסלקת.

מאמר הסולם ההוא יודאי

רק בהגוון, שז"א ה"ס גוון ירוק. ונוקביה, ה"ס גוון אדום. אמנם בצורות האברים הם שוים. וכמו כן יש למטה, מאצילות, סוד תקון אדם תחתון אחר, מסטרא אחרא, שמתחת הלבנה. שיש בו אותן צורות אברים, דהיינו ימין ושמאל וכדומה. ומשמעינן בזה, שהמדרגות נחתמות זו מזו, והצורות שבעליונה עוברות על התחתונה, והתעוררות כל בחינה שבאחת מהן, מעוררת הבחינה שכנגדה באחרות. כמו שמבאר לפנינו.

קג) כמה דדרועא וכו': כמו שזרוע השמאל למעלה, בז"א, אוחז בה בהנוקבא, ומתעורר כנגדה באהבה, כן יש למטה, מהנוקבא, נחש הזה, שהוא זרוע שמאל של רוח הטומאה, והוא הנוקבא דטומאה. ואוחז בו, מי שרוכב עליו, שהוא הזכר דטומאה, המזדווג עם הנחש. והוא קרב אז אל הלבנה שהיא הנוקבא, ומושך אותה, היינו שיונק ממנה, מבין הדבקים, דהיינו ממקום הזווג, ונטמאת, פירוש, כי ב' נקודות הן בהנוקבא: אחת, דמדת הדין, שאינה ראויה לקבל מוחין מכח צמצום א', והיא גנוזה בה, ואחת דמדת הרחמים, מהבינה, שבה מקבלת כל המוחין ומאירה לעולם, והיא גלויה בהנוקבא. וע"כ היא נקראת עץ הדעת טוב ורע, כי אם זכי ברנש הא טוב, ואי לא זכי הא רע. שפירושו, אם האדם מקבל הארת השמאל בתקוני הקדושה, שהוא ממטה למעלה, אז הוא טוב, שמקבל ממנה כל המוחין בשלמות. ואם לא זכי, אלא שממשיך (דפו"י דף ס"ד ע"א)

המוחין ממעלה למטה, אז מתקרב הנחש אל הנוקבא, ומגלה את הנקודה דמדת הדין שבה. שאינה ראויה לקבל מוחין ושפע מז"א, מכח צמצום א' כנ"ל, ומחמתה מתקלקלת גם נקודה הב' דמדת הרחמים, וע"כ נפרד הזווג, ונבחנת כמו שנטמאה, ואינה ראויה עוד להזדווג ולקבל שפע מז"א. (ועיין כל זה לעיל בהקדמת הזהר דף צ"ט באות קכ"ב וקכ"ג ובהסולם שם) וז"ש כאן, וקרבא לגבי דסיהרא ומשיך לה בינייהו דקוטפא ואסתאבת. דהיינו שמגלה את הנקודה דמדת הדין הגנוזה בין הדבקים. ואז ואסתאבת, כלומר שאינה יכולה עוד להזדווג ולקבל שפע בשביל העולם, כמבואר.

קד) וכדין ישראל וכו' ואז ישראל למטה מקריבים שעיר, בר"ח, שע"י השעיר. ממשיכים מיתוק המלכות בהבינה, והארת השמאל ממטה למעלה, ונחש ההוא נמשך אחרי אותו השעיר כי כל תאותו הוא להארת השמאל, והלבנה נטהרת, כי היא עתה ראויה לקפל שפע מז"א בעלה, ועולית למעלה ונקשרת למעלה, דהיינו בז"א, כדי להתברך, ופניה מאירים עתה, כלפי מה שנחשכה מקודם בהיותה למטה, מטרם שבאה בזווג עם ז"א. ובזה נתבאר ענין שעיר ר"ח, שהוא בא לטהר הנוקבא, דהיינו להמשיך לה הכלים דמדת הרחמים מבינה, עם הארת השמאל, שעי"ז היא חוזרת לטהרתה. ואע"פ, שהנחש יכול עוד לעורר הנקודה דמדה"ד אחר שכבר נתגלתה לו' מ"מ

זהר נח ליום הכפורים שמז

קה) ^א כדין הכא ביומא דכפורי, כיון דההוא חויא בישא, אתעסק בההוא שעיר, ^ב סיהרא אתפרשת מניה, ^ג ואתעסקת ^ד לאולפא עלייהו סניגוריא, ^ה וסוככת עלייהו, כאמא על בנין, וקב"ה בריך לון ^ו מלעילא, ומחיל לון.

קו) לבתר, ישראל כד ^ז מטו לחג, ^ח מתערי סטרא דימינא לעילא, בגין ^ט דיתקשר ביה סיהרא, ^י ויתנהירו אנפהא כדקא חזי. וכדין ^יא פלגת חולקא דברכאן, לכל אינון ממנן ^יב דלתתא, ^יג דיתעסקון בחולקהון, ולא ייתון לינקא ולקרבא בסטרא דחולקהון דישראל.

קז) כגוונא דא לתתא, ^יד כד שאר עמין ^טו אתברכון, כלהון אינון מתעסקין באחסנת חולקהון, ולא הוו אתיין לאתערבא בהדייהו דישראל, ולחמדא חולק אחסנתיהון, ובגין כך ^טז ישראל, אינון ^א משכין ברכאן לכל אינון ממנן, בגין דיתעסקון בחולקהון, ולא יתערבון ^יז בהדייהו.

קח) וכד סיהרא אתמלי ברכאן לעילא, כדקא יאות, ^יח מישראל אתיין וינקין מנה בלחודייהו. ועל דא כתיב ^ב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מאי ^ג עצרת, כתרגומו, ^יט כנישו. כל מה ^כ דכנישו, מאינון ברכאן עלאין, לא ינקין ^כא מניה עמין אחרנין, בר ישראל בלחודייהו, ובגין כך כתיב, עצרת תהיה לכם, לכם ולא לשאר עמין, לכם ולא לשאר ממנן.

מסורת הזהר

א) משכין ברכאן (ע' פרים) ח"ב קפז. ח"ג קג: רנה. רנו. ב) ביום השמיני עצרת וגו' (במדבר כ"ט) ח"א רח: רכא. רכד: רסא: ח"ב קלה. ח"ג צו: צז. קד: רנו: רנט: ג) עצרת: ח"א רכ. ח"ב קפז.

לעיל ציון ב' וש"נ.

חלופי גרסאות: א נ"א כגוונא דא. ב נ"א סיהרא סלקא ואתפרשת. ג נ"א ואתעסקת בישראל ול"ג לאולפא, עד וקב"ה. ד נ"א לאלפא. ונ"א לאולפא סניגוריא עלייהו דישיאל. ה נ"א שסוככת. ו נ"א לעילא. ז נ"א מטאן. ח נ"א מתער. ט נ"א דאתקשרת. י נ"א ואתנהירו. יא נ"א יהב. ונ"א יהבת. ונ"א יהבי. ונ"א הכי פליגת. ונ"א הכי יהבית פלגת חולקא. יב נ"א לתתא. יג נ"א מוסיף בגין דיתעסקון. יד נ"א כל. טו מתברכין, ונ"א מתברכן. טז נ"א ל"ג ישראל. יז נ"א מוסיף בהדייהו דישראל. יח נ"א לא ינקין מינה אחרנין בר ישראל בלחודייהו. יט נ"א כניש. כ נ"א דכניש. כא נ"א מינה.

מאמר הסולם ההוא יודאי

מ"מ אינו עושה זאת, מחמת שאינו רוצה לקלקל את הארת השמאל, שהוא תאב מאד

להארה זו. ונמצא עתה שקטגור נעשה סנגור.

קה) כדין הכא וכו': כמו כן, גם כאן ביוהכ"פ, כיון שאותו נחש הרע, מתעסק באותו שעיר לעזאזל, שהוא ג"כ המשכת הארת השמאל כמו שעיר ר"ח, (כנ"ל באות ק' ) הלבנה נפרדת ממנו, מהנחש, כי נעסק בהשעיר ואינו רוצה עוד לקטרג עליה, כנ"ל בדיבור הסמוך, והנוקבא עוסקת עתה ללמד זכות על ישראל ומסככת עליהם כאם על הבנים, והקב"ה מברך

אותם מלמעלה, ומוחל להם עונותיהם.

קו) לבתר ישראל וכו': ואח"כ כשישראל מגיעים לחג הסוכות, מתעורר צד הימין של מעלה, בסו"ה וימינו תחבקני כדי שהלבנה, דהיינו הנוקבא, תתקשר בו, בימין, ופניה יאירו כראוי, ואז מחלקת חלק מברכותיה לכל אלו הממונים (דפו"י דף ס"ד ע"א)

של מטה, דהיינו ע' שרים, כדי שיתעסקו בחלקם. ולא יבוא לינק וליקרב לצד חלקם של ישראל. דהיינו על דרך שנתבאר אצל הנחש והנוקבא, שלהיותו מתעסק בהשעיר, אינו מקטרג על

הנוקבא, כנ"ל.

קז) כגוונא דא וכו': כעין זה למטה בעוה"ז, כאשר שאר האומות כולם מתברכים, הם נעסקים בנחלת חלקם, ואינם באים להתערב עם ישראל ולחמוד את נחלת חלקם. דהיינו כמ"ש בנחש והנוקבא, ובע' ממונים העליונים וישראל, כן הוא גם בין ע' האומות וישראל, ומשום זה בחג ע"י הקרבת ע' פרים ממשיכים ישראל ברכות לכל אלו הממונים על ע' אומות. כדי שיתעסקו

בחלקם, ולא יתערבו עמהם.

קח) וכד סיהרא וכו': וכאשר הלבנה מתמלאה עם ברכות למעלה כראוי, באים ישראל ויונקים ממנה בלבדם. וע"כ כתוב ביום השמיני

שמח זהר נח ליום הכפורים

קט) ועל דא אינון ^א מרצין על המים, למיהב לון חולק ברכאן, דיתעסקון ^א ביה, ולא יתערבון לבתר, בחדוותא דישראל, כד ינקין ברכאן עלאין. ^ב ועל ההוא יומא כתיב, ^ב דודי לי ואני לו, דלא ^ג אתערב אוחרא ^ד בהדן.

קי) למלכא ^ה דזמן רחימוי בסעודתא עלאה, דעביד ליה ^ו ליומא רשימא. הא רחימוי דמלכא ידע, דמלכא ^*) אתרעי ביה. אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי, ודחילנא דכד אנא בסעודתא, עם רחימאי, ^ז יעלון כל ^א) אינון ^ח קסטורי ממנן, ויתיבון עמנא לפתורא, למסעד סעודתא דחדוה, עם רחימאי. מה עבד אקדים ההוא רחימוי ^{ב) ט} קוסטורין דירוקי, ובשרא ^י דתורי, ואקריב ^ג) קמייהו, דאינון ^יא קסטורי ^יב ממנן למיכל. ^יג לבתר יתיב מלכא עם רחימוי, לההיא סעודתא עלאה, מכל עדונין דעלמא. ^יד ובעוד דאיהו בלחודוי, עם מלכא, שאיל ליה ^טו כל ^טז צרכוי, ^יז ויהיב ליה. ^יח ואחדי מלכא עם רחימוי, ^יט בלחודוהי, ולא אתערבין אחרנין בינייהו. כך ישראל, עם קב"ה, בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

דרך אמת

א) כל אותן שלוחי המלך שהם ממינים ושוטרים על מדינתו לקיים דתו. ב) מיני ירוקות ובשר שור באופן שנתן להם מאכלים גסים. ג) לפני אותן ממנים שלוחי

המלך הנזכרים.

מסורת תזהר

א) מרצין על המים: ח"ג רנט. ב) דודי לי ואני לו: (שה"ש ב') ח"ב כ.: רעד.

השמיני עצרת תהיה לכם, מהו עצרת, הוא כתרגומו, כנישו. דהיינו אוסף, כי כל מה שנאסף מהברכות העליונות אינם יונקים ממנה עמים אחרים חוץ מישראל בלבדו. ומשום זה כתוב עצרת תהיה לכם, שהמשמעות הוא לכם, ולא

לשאר עמים. לכם ולא לשאר ממונים.

קט) ועל דא אינון וכו': ועל כל ישראל מרצים את הקב"ה במים שמנסכים על המזבח. כדי לתת להממונים של האומות חלק מהברכות, שיתעסקו בו ולא יתערבו אח"כ בשמחתם של ישראל כאשר ינקו ישראל ברכות העליונות. ועל יום זה כתוב, דודי לי ואני לו, שאחר אינו מתערב עמנו.

קי) למלכא דזמן וכו': משל למלך שהזמין את אוהבו לסעודה שהוא עושה ביום מסוים, כדי שאוהב המלך ידע שהמלך רוצה בו. אמר (דפו"י דף ס"ד ע"א *) ס"ד ע"ב)

המלך. עתה אני רוצה לשמוח עם אוהבי לבדו ואני מתירא, שאני אהיה בתוך הסעודה עם אוהבי, יבואו כל אלו השוטרים הממונים, וישבו עמנו אל השולחן, לסעוד סעודת השמחה עם אוהבי ביחד. מה עשה האוהב, הוא הקדים תבשילין של ירקות ובשר שור והקריב לאכול לפני אותם השוטרים הממונים, ואחר כך ישב המלך עם אוהבו, לאותה סעודה העליונה מכל מעדני עולם. ובעוד שהוא עם המלך בלבדו שואל ממנו כל צרכיו, והוא נותן לו, והמלך שמח עם אוהבו בלבדו, וזרים לא יתערבו ביניהם. כך ישראל עם הקב"ה, כנ"ל, משום זה