זהר שמות לפסח
רמו) עד דהוו יתבי, אר"א לרבי שמעון אבוי, מה חמא קב"ה, לנחתא ד ישראל, למצרים בגלותא. א"ל חדא שאלתא את שאיל, או תרין. א"ל תרין. גלותא למה. ולמצרים למה. א"ל תרין אינון ואתחזרו לחד. א"ל קום בקיומך, בגינך יתקיים לעילא, משמך האי מלה, אימא ברי ה אימא.
רמז) פתח ואמר א) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים. ו ששים המה מלכות, אינון גבריא דלעילא ז] מחילא דגבורא ז דאתאחדן ח בגליפין, ט דחיותא קדישא דישראל. ושמונים פילגשים, ממנן י בגליפוי כ דתחותוי. ל ועלמות אין מספר, כד"א ב) היש מספר לגדודיו. ועם כל דא כתיב, ג) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא מ היא שכינתא קדישא ח] דנפקא נ מתריסר זיהרא, ס דזהרא דנהיר לכלא, ואיהי אתקרי אמא.
רמח) כגוונא דא עביר קב"ה בארעא, זריק לכל עמין לכל עיבר, ומני עליהן ע רברבי, הה"ד ד) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, והוא נסיב לחולקיה פ כנישתא דישראל, הה"ד, ה) כי הלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה אחת
מסרת הזהר
ת) (במדבר ח') ח"ב קסז. ח"ג כח: קמח: קמט: קע. ת"ז תי"ג כז: א) (שה"ש ו') ויצא ק"ד צ"ב. ב) (איוב כ"ה) ויצא ק"ד צ"ה. ג) (שה"ש ו') חיי שרה מ"ג צ"ב. ד) (דברים ד') ח"ג סד: תק"ח קכ"א ט"א של"ב. ה) (דברים ל"ב) ב"א קצ"ד צ"ד.
חלופי גרסאות
ג ל"ג האמצעי. ד לישראל. ה ל"ב אימא. ו ועלמות אין מספר ששים המה מלכות המה הגבורים של מעלה מכח גבורה. ז דאתחזרן; דאתחזק. ח מקליפין; בקליפין. ט דרוחא. י בקליפו; בקליפות. כ תחותוי. ל מוסיף בחזרא [נ"א בחד] חד ממאה ועלמות. מ ל"ג היא. נ מתריסין. ס דזהריא; דזיהרא. ע רברביא. פ לכנישתא.
דרך אמת ז] הששים גבורים הם מצד הקדושה שבגבורה תוקף הדין שבו ושמונים פילגשים הם מדרגות היצונים קליפות הממונים על העולם ולהם אחיזה תחת אלו ששים גבורים. ח] העטרה שהיא יוצאה מבעלי תריסיו המזהירים ומאירים
מאמר הסולם גלותא למה ולמצרים למה
רמו) עד דהוו יתבי וכו': בעוד שהיו יושבים, אמר ר' אלעזר לר"ש אביו, מה ראה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות. אמר לו, שאלה אחת אתה שואל, או שתי שאלות, א"ל ר"א, שתים, אני שואל, הגלות למה. ולמה דוקא למצרים. א"ל ר"ש, שתים הן, והן חוזרות לאחת. א"ל ר"ש, קום בקיום שלך, דהיינו במדרגתך, בשבילך יתקיים למעלה, במתיבתא דרקיע, דבר זה על שמך. אמור בני, אמור.
רמז) פתח ואמר, ששים המה מלכות ושמונים וגו': ששים המה מלכות, הם גבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים (דפו"י דף י"ד ע"ב)
בחקיקות, דהיינו בחיצוניות, של החיה הקדושה דישראל, שהיא המלכות, וע"כ נקראים על שמה ששים מלכות. והם מלאכים הממונים על האומות כמ"ש להלן. ושמונים פלגשים. הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות שמתחתיהן של הששים מלכות, וע"כ נקראים פלגשים ולא מלכות. ועלמות אין מספר, הוא כש"א, היש מספר לגדודיו. ועם כל זה כתוב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, זו היא השכינה הקדושה היוצאת משנים עשר אורות (כנ"ל * דף ב' ד"ה כד) והיא זהר המאיר לכל, וע"כ היא נקראת אמא, כמ"ש אחת היא לאמה.
רמח) כגוונא דא עביד וכו': כעין זה עשה הקב"ה בארץ, זרק כל העמים לכל צד. ומינה
* שמות אות ה'
זהר שמות לפסח ה
היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינת יקריה, דאשרי ביניהון, צ אחת היא ק ומיוחדת ליה. ראוה בנות ויאשרוה, כד"א ו) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מלכות ופילגשים ויהללוה, אלין רברבי עמין דאתפקדן עלייהו.
רמט) ועוד רזא דמלה היא דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכד תסתכל תלתא אינון, ועלמא בהו אתברי, ז) בחכמה ובתבונה ובדעת, ועלמא לא אתברי אלא בגיניהון דישראל, כד בעא לקיימא עלמא, עבד לאברהם ברזא דחכמה. ליצחק, ברזא דתבונה. ליעקב ברזא דדעת. ר ובהאי אתקרי, ח) ובדעת חדרים ימלאו. ובההיא שעתא אשתכלל כל עלמא. ומדאתילידו *) ליעקב תריסר שבטין, אשתכלל כלא, כגוונא דלעילא.
רנ) כד חמא קב"ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה, ש דאשתכלל כגוונא דלעילא, אמר, דילמא ח"ו יתערבון בשאר עממין, וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קב"ה, טלטל לכלהו מהכא להכא, עד דנחתו ת למצרים, למידר דיוריהון בעם קשי קדל, דמבזין נמוסיהון, ומבזין להון לאתחתנא בהו, ולאתערבא
מסרת הזהר
ו) (משלי ל"א) ב"ב קל"ח. צ"א. ז) (שמות ל"א) ח"ב קיז ח"ג קסד. ת"ז בהקדמה יד: ח) (משלי כ"ד) ח"ב קכג. ח"ג נד: קלו. רפט: רצו. ת"ז תכ"א מט.
חלופי גרסאות
צ ל"ב אחת היא. ק ומיחדת לה. ר והיינו דכתיב. ש אשתכלל. ת ל"ג למצרים; במצרים.
מאמר הסולם גלותא למה ולמצרים למה
ומינה עליהם ממונים, ז"ש, אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים. והוא דהיינו הקב"ה, לקח לחלקו את כנסת ישראל. ז"ש כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, זו היא שכינת כבודו שהשרה ביניהם, אחת היא ומיוחדת לו. ראוה בנות ויאשרוה הוא כמש"א רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מלכות ופלגשים ויהללוה, אלו הם שרי העמים שנתמנו עליהם.
רמט) ועוד רזא דמלה וכו': ועוד, סוד הדבר הוא, שלמדנו בעשרה מאמרות נברא העולם, וכשתסתכל הם רק שלשה, שהעולם נברא בהם, דהיינו בחכמה, ובתבונה ודעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה, לקיים את העולם, עשה לאברהם, בסוד החכמה, ליצחק בסוד התבונה, ליעקב בסוד הדעת, שבזה נקרא ובדעת חדרים ימלאו. שז"ס שחג"ת, שהם אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, שהם סוד י"ב גבולי אלכסון (כנ"ל דף ב' ד"ה כד) נשתכלל הכל, בעולם הזה, כעין של מעלה. באצילות.
(דפו"י דף י"ד ע"ב *) דף ט"ו ע"א)
רנ) כד חמא קב"ה וכו': כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה כשנשתכלל כעין של מעלה, אמר, פן ח"ו יתערבו י"ב השבטים, בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה, טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עמהם, וחשבו אותם לעבדים. הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש, בלי תערובת עם נכר, ובינתים נשלם עונם של העמים. שנאמר כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב שבטי יה עדות לישראל. בא ר"ש ונשקו בראשו, אמר לו עמוד בני בקיום שלך, דהיינו במדרגתך, כי השעה עומדת לך.
ובזה מיושבים ב' השאלות ששאל לעיל (אות רמ"ו), למה נגלו ישראל, ולמה למצרים דוקא. כי מפחד שלא יתערבו השבטים כשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים שהיו בעלי גאוה ומבזים ומואסים בישראל, והיו שם עד ששלם עון אמורי ובאו לארצם
ו זהר שמות לפסח
בהדייהו, וחשיבו להון עבדין. גוברין ט] געלן בהון, נוקבתא געלן בהון עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא, ובין כך ובין כך שלים חובא דשאר עמין, דכתיב ק) כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב ר) שבטי יה עדות לישראל. אתא ר' שמעון ונשקיה ברישיה, א"ל קאים ברי בקיומך, דשעתא קיימא לך.
רנא) יתיב ר' שמעון, ור' אלעזר בריה קאים ומפרש מלי דרזי דחכמתא, והוו אנפוי נהירין כשמשא. ומלין א מתבדרין וטאסין ברקיעא. יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא שתו, ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא. כד נפקו, ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי. קרא על דא רבי שמעון, ש) ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אי אנן בשעתא חדא כך, משה, דקרא אסהיד ביה, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו', עאכ"ו.
רנב) כד אתא רבי חייא קמיה ב דרבי, וסח ליה עובדא, תוה ג רבי, ואמר ד ליה ר' שמעון בן גמליאל אבוי, ברי, ר' שמעון בן יוחאי אריא, ורבי אלעזר בריה אריא, ולאו ר' שמעון כשאר אריוותא, עליה כתיב ת) אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה, אנן עאכ"ו. גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל ובעי, אלא הוא גוזר, ה קב"ה מקיים. קב"ה גוזר, ואיהו מבטל. והיינו דתנן, מאי דכתיב א) מושל באדם צדיק ו מושל יראת אלהים, ז הקב"ה מושל באדם, ומי מושל בהקב"ה, צדיק. דאיהו גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.
מסרת הזהר
ק) (בראשית ט"ו) נח י"ט צ"א. ר) (תהלים קכ"ב) ויצא צ"ז צ"ה. ש) (שמות ל"ד) תולדות י"ט צ"ג. ת) (עמוס ג') ח"ב יח. ח"ג קנד. רע. ת"ז תכ"ב סד. תכ"ו עב. א) (שמואל ב' כ"ג) הקסה"ז קל"ג צ"ג.
חלופי גרסאות
א מתברכין. ב דר' גמליאל. ג ל"ג רבי. ד ל"ג ליה; ל"ג מן ליה עד ברי; ואמר רבן גמליאל רשב"י. ה וקב"ה. ו ל"ג מושל ביראת אלקים. ז קב"ה הוא.
דרך אמת ט] מחזיקים אותם מיאוס ומאוס מבלי להתחתן עמהם ועי"ז נשאר ישראל זרע כשר שלא נתערבו בהם.
מאמר הסולם לחם לא אכל ומים לא שתה
לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים.
רנא) יתיב ר"ש ור"א וכו': ישב ר' שמעון, ור' אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה והיו פניו מאירות כשמש. והמלות מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים שלא אכלו ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום. קרא על זה ר"ש, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אם אנו שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' ב' ימים, שלא ידענו היכן אנו, משה שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' על אחת כמה וכמה.
(דפו" דף ט"ו ע"א)
רנב) כד אתא ר' חייא וכו': כשבא ר' חייא לפני רבי וסיפר לו המעשה, תמה רבי. ואמר לו ר' שמעון בן גמליאל אביו, בני, ר' שמעון בן יוחאי הוא אריה, ור' אלעזר בנו אריה, ואין ר' שמעון כשאר אריות, עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר, והוא מבטל. והיינו שלמדנו, מה שכתוב, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים, הוא, כי הקב"ה מושל באדם, ומי מושל בהקב"ה צדיק. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.
זהר שמות לפסת ז
שיז) א"ר כ יודאי ל א"ר יצחק, מ מה הוה מחשבתהון דמצראי, נ דממנע מישראל פריה ורביה, ושלטנא דממנא עליהון דאעיל בלבהון כך. ס אלא, אמר להון, הוו ידעין, דזמין ברא חדא למיפרק מישראל, דיתעביד דינא באלהיהון על ידיה.
שיח) ע דאמר רבי יוחנן, בשעה שאמר משה, ג) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הלך דומה שרו של מצרים, ד' מאות פרסה. אמר ליה קב"ה, גזרה נגזרה לפני, דכתיב ד) יפקד יי' על צבא המרום במרום וגו'. באותה שעה נטלה השררה ממנו, ונתמנה דומה שר של גיהנם, לידון שם נפשות הרשעים. ורבי יהודה אומר על המתים נתמנה.
שיט) אמר רבי חנינא, כתיב ה) ובאלהיהם עשה יי' שפטים. וכי באלהי של כסף, ושל זהב, ושל עץ, ושל אבן, יש שפטים. אלא אמר רבי יוסי, של כסף ושל זהב פ היו נתכים מאליהם, ושל עץ מתרקבין.
שכ) אמר רבי אלעזר, אלוה של מצרים שה היה, וצוה הקב"ה לעשות צ בו שפטים, לשרוף אותו באש, כמה דאת אמר, ו) פסילי אלהיהם תשרפון באש. כדי
מסרת הזהר
ג) (שמות י"ב) לעיל דף ל"א ציון פ'. ד) (ישעיה כ"ד) לעיל דף ל' ציון מ'. ה) (במדבר ל"ג) ח"א רנו. ח"ב לח. ח"ג רנא: ו) (דברים ז') ח"א רנו. ח"ג מב. קיא: רנא: ת"ז ת"ב בהשמטות קלט. ז"ח ע"ז ט"ג שט"ז.
חלופי גרסאות
י בני נשא. כ יצחק. ל ל"ג א"ר יצחק. מ מה חיתה מחשבתו של מצרים למנוע ישיאל מפריה ורביה והשר הממונה עליהם שהכניס בלבם כך אמר להם הוו יודעים שעתיד בן אחד להוליד לישראל ועתיד לעשות דין באלהיהם על ידו. נ לממנע. ס ל"ג אלא. ע אמר. פ ל"ג היו; היה. צ ל"ג בו.
מאמר הסולם בכל אלהי מצרים אעשה שפטים
מאמר, בכל אלהי מצרים אעשה שפטים
שיז) א"ר יודאי וכו': אר"י א"ר יצחק, מה היה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פריה ורביה, ומחשבתו של השר הממונה עליהם שהביא זאת בלבם. כי ויאמר אל עמו, פירושו השר שלהם (כנ"ל אות רצ"ה) ומשיב, אלא אמו להם, היו יודעים שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שיעשה דין על ידו באלהיכם.
שיח) דאמר ר' יוחנן וכו': שאמר ר"י, בשעה שאמר משה, בכל אלהי מצרים אעשה שפטים, הלך דומה שרו של מצרים ד' מאות פרסה, מרוב פחד, אמר לו הקב"ה, גזרה (דפו"י דף י"ח ע"א)
נגזרה לפני ואין להשיבה, שכתוב יפקד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השררה ממנו ונתמנה דומה להיות שר של גהינם לדון שם נפשות הרשעים. ור' יהודה אומר על המתים נתמנה.
שיט) אמר ר' חנינא וכו': אר"ח, כתוב, ובאלהיהם עשה ה' שפטים. ושואל, וכי באלוה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן, יש שפטים. אלא אמר ר' יוסי, של כסף ושל זהב היו נתכים מאליהם, ושל עץ נרקבים.
שכ) אמר ר' אלעזר וכו': אר"א, אלוה של מצרים שה היה, וצוה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש. כש"א פסילי אלהיהם תשרפון באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד, ראשו על כרעיו ועל קרבו, בדרך בזיון. ועוד
ח זהר שמות לפסח
שיהא ריחו נודף. ועוד, ז) ראשו על כרעיו ועל קרבו. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת היתה למצרים קשה מכולן, הדא הוא דכתיב, שפטים.
שכא) אמר רבי יהודה באלהיהם ממש ק וזהו שר שלהם, לקיים, יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם, וכ"ש שר שלהם. ר על כן כתיב, הבה נתחכמה לו.
שכב) רבי יוחנן אמר, הרבה ע"ז היו במצרים, ונילוס אלוה *) שלהם ש היה ובכלל אלהיהם ת היה הוא, ובכולם עשה ה' שפטים. אמר רבי אבא, הא דר' יוחנן דייקא, ופשיטא, משום דאלהיהם נלקים בתחלה, ואח"כ האומה, וכן נילוס נלקד בתחלה, והעצים והאבנים, הה"ד ח) ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים שהיו להם אלהות ממש. א ואמר רבי יצחק, על צבא המרום במרום כתיב, ונילוס לא היה במרום. ב א"ר יוחנן, רוב מימיו כדוגמתן במרום. ג אמר רבי יצחק, שו שלהם נלקה בתחלה, ואח"כ שאר אלהיהם.
שכג) רבי שמעון ד ברבי יוסי אומר, לקות אומה של מצרים ממש, לא היו אלא בים, דכתיב, ט) לא נשאר בהם עד אחד. וקודם זה, נעשה שפטים באלהיהם וע"ד כתיב, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה. ונתנבאו על העתיד כפי מה שאירע ח להם. ונוסף גם הוא על שונאינו, נבאו על מחנות עליונים ט שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, נבאו על מה דכתיב י) ה' ילחם לכם וגו'. ועלו מן הארץ, כמה דאת אמר כ) ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
מסרת הזהר
ז) (שמות י"ב) ח"א רנו. ח"ב לט: רלז. ח"ג רנא.: ח) (שמות ז') ח"ב כח: כט. ט) (שמות י"ד) ח"ב מז:
חלופי גרסאות
ק זהו. ר ועל. ש ל"ג היה. ת ל"ג היה שוא. א מוסיף תנא ר' אליהו מה ת"ל בעצים ובאבנים אלא מלמד שאפילו ע"ז שלהם היה פולסים ומוצאים דם שנאמר אומרים לעץ אבי אתה. ב אלא ול"ג מן אמר ר' יוחנן
עד שר. ג אלא ול"ג א"ר יצחק. ד בר; ור"י אומרים. ח ל"ג להם.
מאמר הסולם בכל אלהי מצרים אעשה שפטים
ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת היתה למצרים קשה מכולן. זהו שכתוב, שפטים.
שכא) אמר רבי יהודה וכו': אר"י באלהיהם ממש עשה שפטים, וזהו השר שלהם, לקיים יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם, וכל שכן השר שלהם. ע"כ כתוב, הבה נתחכמה.
שכב) ר' יוחנן אמר וכו': רי"א, הרבה עבודה זרות היו במצרים, ונהר נילוס אלוה שלהם היה, והוא היה בכלל אלהיהם, ובכולם עשה ה' שפטים. א"ר אבא, דעה זו של ר' יוחנן, היא מדויקת וברורה, משום שאלהיהם מוכים תחלה ואחר כך האומה. וכן נילוס הוכה בתחילה והעצים והאבנים, שעבדו אליהם, ז"ש ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, (דפו"י דף י"ח ע"א *) דף י"ח ע"ב)
שהיו להם אלהות ממש. וא"ר יצחק לר' יוחנן, על צבא המרום במרום, כתוב, ונילוס לא היה במרום, אלא בארץ. אמר ר' יוחנן לרוב מימיו של נילוס הם נדמים כמו שהיה הנהר במרום. אמר ר' יצחק, השר שלהם מוכה בתחלה ואח"כ שאר אלהיהם.
שכג) ר' שמעון ברבי יוסי וכו': ר"ש בר"י, אומר, הכאת האומה של מצרים ממש, לא היתה אלא בים, שכתוב, לא נשאר בהם עד אחד, ומקודם לכן נעשה שפטים באלהיהם, וע"כ כתוב, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, שנבאו על העתיד כפי מה שקרה להם. ונוסף גם הוא על שונאינו, נבאו על מחנות מלאכים העליונים שיהיו שרוים בתוכם (כנ"ל אות שט"ז) ונלחם בנו, נבאו על מה שכתוב, ה' ילחם לכם, ועלה מן הארץ, הוא כש"א, ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
ע"כ זהר שמות לפסח
