מאמר השושנה - מראות הסולם
שמא גליפא מפרש בת"ב אתוון דעובדא דבראשית: הנה מצינו הרבה מיני מספרים במנין הספירות : א) מספר עשר שהן כח"ב חג"ת נהי"ם, ב) מספר ז' שהן חג"ת נהי"ם. ג) מספר ו' הנק' ו' קצוות חג"ת נה"י. ד) מספר חמש שהן ה' חסדים חג"ת נו"ה או ה"ג. ה) מספר י"ג, שהן י"ג מכילן דרחמי, או בח"ב, וחג"ת עילאין, וחג"ת תתאין נהי"ם. ויש להבין זה: הרי נאמר בספר יצירה עשר ולאתשע עשר ולא אחד עשר, הרי שאין לגרוע או להוסיף על מספר עשר.
אמנם כן הוא שאין לגרוע ולהוסיף על מספר עשר מכל מדרגה או פרצוף. אלא שיש לדעת, שאלו ע"ס כח"ב חג"ת נהי"ם בעיקרן רק ה' ספירות לבד, שהן : כח"ב תו"מ. אלא שספירת הת"ת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י, לכן יוצא לנו מספר עשר. אמנם כל אלו ששת הפרטים חג"ת נה"י אינם רק התפרטות של ספירה אחת, הת"ת.
ומה שאנו מפרטים רק לספירת הת"ת בלבד ולא להג"ר, אינו ענין לשבח הת"ת, אלא אדרבה הוא בא לו מפאת חסרונו כלפי הג"ר. והוא כי התפרטות זו היא ענין התכללות ה' הספירות זו בזו, ויש בכל אחת מהן ה' ספירות כנודע, ונמצא שיש ה"ס כח"ב תו"מ בכתר לבד, ויש ה"ס כח"ב תו"מ בחכמה לבדה, ויש ה"ס כח"ב תו"מ בבינה לבדה. וכן צריך להיות ה"ס כח"ב תו"מ גם בת"ת לבדו. אמנם מתוך שעיקרו של ת"ת הוא רק אור דחסדים ולא חכמה, והכרח הוא שאותם ה"ס הנכללות בו שהן רק ה' מיני חסדים בלבד, ולפיכך נשתנו שמייהו של ה"ס שבו, כי הכח"ב ירדו בו לבחינת חג"ת, והתו"מ ירדו בו לבחינת נצח הוד. וע"כ ה"ס הנכללות בת"ת נק' רק חג"ת נ"ה. גם נתוספה עליהן בחינה הכוללת כל ה' החסדים ונק' יסוד, ע"כ יש בת"ת שש ספירות חג"ת נה"י.
ולפי"ז יש לשאול למה אין מחשבים את ה"ס הנכללות בכל אחת מכח"ב למנין הספירות ורק הת"ת בלבדו, נכנסים הפרטים שלו במנין הספירות. והוא, כי באמת אין ענין התכללות הספירות זו בזו מוסיף כלל על מספר ה"ס העיקריות, שתהינה ראויות לציינן במיוחד, משא"כ התכללות ה"ס בת"ת, הלא ה"ס נעשו בו לבחינות מחודשות דהיינו לה' מיני חסדים כנ"ל, וע"כ מציינים אותן לה' בחינות מיוחדות בספירות ונכנסות במנין הספירות. הרי שענין זה שהת"ת לבדו נחשב לשש ספירות חג"ת נה"י, הוא, מטעם פחיתותו מהג"ר, דהיינו להיותו רק אור חסדים כמבואר.
עתה תראה, שבכל אלו המספרים המובאים במנין הספירות אינו גורע כלום ממספר העשר, שעיקרה היא רק ה' ספירות לבד. כי כשנאמר ע"ס, הכוונה היא, עם שש הספירות המתפרטות, בת"ת. וכשאנו אומרים ה' ספירות, הכוונה היא בלי התפרטות הו"ק שבת"ת. ומנין ו' קצוות, הוא ה"ס הנכללות בת"ת, עם הכולל שלו הנק' יסוד. ומנין ז' ספירות הוא כשאנו מחשבים גם למלכות עם הת"ת.
ב) ועתה נבאר ענין מספר י"ג. ודע, כי מספר זה נתחדש ויצא בעולם התיקון בסוד תיקון הפרצוף. כי אין בכל פרצוף שבאבי"ע דתיקון רק ג' כלים שהם : בינה, ז"א, מלכות, וחסרים להם הכלים דכתר חכמה, והאורות דכתר חכמה נתלבשו תוך הכלי דבינה, וזהו בדרך כלל. אמנם בדרך פרט יש בכל ספירה ג' כלים אלו ואפילו בכתר חכמה, שיש ג' כלים בינה זו"ן בכתר, וכן יש בינה ז"א ונוקבא בחכמה. וכן יש בינה זו"ן בבינה וכו' באופן שכלי דכתר וחכמה חסרה בכל הספירות, ובינה וז"א ונוקבא יש בכל הספירות.
ואלו ג' הכלים בינה וז"א ומלכות מתחלקים לע"ס באופן זה : כי בכל אחד מהם יש ג' קוין, שהם : ימין, שמאל, אמצע. ג' הקוין שבבינה נעשו לחב"ד, ג' קוין שבז"א נעשו לחג"ת, וג' קוי המלכות נעשו לנה"י, ועם המלכות הכוללתם הם ע"ס. ובדרך זה יש בכל פרצוף עשר ספירות חב"ד, חג"ת, נהי"ם.
ונודע, שאין בראש דא"א דאצילות אלא ב' ספירות כתר וחכמה, הנק' כתרא וחכמה סתימתה, והבינה שלו יצאה מראש דא"א ונעשתה לבחינת גוף, דהיינו רק ו"ק בחוסר המוחין דראש. שז"ס אבא הוציא את אמא לחוץ ומסבה זו נחלקה הבינה לב' בחינות : ג"ר, וז"ת.
והוא מטעם, כי הפגם דחסרון מוחין דראש אינו פוגע כלל בג"ר דבינה, להיותה רק אור חסדים מעצם מהותה בע"ס דאו"י (עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה') ובאור הזה אין שום שינוי בין היותו בראש לבין היותו בגוף, כי הוא מאיר תמיד בשוה, וע"כ גם יציאת הבינה לחוץ מראש, אינה ממעטתה מבחי' ג"ר ומוחין דראש, ולפיכך נבדלו ג"ר דבינה בפני עצמן, ונעשו לפרצופי או"א עילאין, הנחשבות לבהי' ג"ר, אע"פ שהם עומדים כבר מפה ולמטה דא"א. אבל הז"ת דבינה, שאינן עצם הבינה, אלא הן מבחי' התכללות הזו"ן בבינה, הנה הן צריכות גם להארת חכמה, בכדי להשפיע לזו"ן, ולכן הן הסובלות מן הפגם הזה, דיציאת בינה מראש א"א, כי נעשו בזה למחוסרי חכמה, וע"כ הן נבחנות עתה לבחינת ו"ק וגוף בחסרון המוחין דראש. ומסבת הפגם הזה נבדלו מג"ר דבינה ונעשו לפרצוף נבדל, הנק' ישראל סבא ותבונה.
והנה נתבאר, שמפאת יציאת הבינה מראש דא"א, נעשו בה ב' בחי' נבדלות זו מזו, שהן : ג"ר בפ"ע, וז"ת בפ"ע. ונמצא משום זה, כי נתוספו ג' ספירות בפרצוף, כי עתה ג' קוין שבג"ר דבינה נחשבו לחב"ד, וג' קוין שבז"ת דבינה נחשבו לחג"ת עלאין. וג' קוין שבז"א נחשבו לחג"ת תתאין, וג' קוין שבמלכות לנה"י, ועם המלכות הכוללתם הרי הם י"ג ספירות. הרי שיציאת הבינה מהראש גורמת מספר י"ג ספירות בפרצוף, מפני שנעשו חג"ת כפולים בפרצוף.
אמנם איז זה קביעות, כי ע"י העלאת מ"ן מהתחתונים נמשכת הארה מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה את הבינה לראש דא"א, (עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות פ"ד) ואז יכולות הז"ת דבינה לקבל חכמה מא"א ולהשפיע לבנים שהם זו"ן.
ונבחן שעיקר יציאת הבינה מראש דא"א בתחלה, לא היתה אלא להשפיע הארת החכמה לזו"ן, כי אם לא היתה היציאה לא היתה שום מציאות להמשיך הארת החכמה לזו"ן. (כמ"ש בבראשית ב' דף ז' ד"ה וכבר) הרי שאלו ג' הספירות שנתוספו בסבת יציאת הבינה לחוץ אינן אלא הכנה והכשרה להמשכת מוחין דחכמה לזו"ן, שהם ז' ימי בראשית. ולפיכך נבחן מספר י"ג בכל מקום שהוא, לבחי' המשכת חכמה אל הזו"ן.
ועם זה יתבאר לך ההבחן מה' ספירות למספר י"ג ספירות. כי ה' ספירות מורות שאין בהן אלא אור חסדים. שהם רק ה' חסדים. אבל י"ג מורה על המשכת הארת החכמה, בכח ג' ספירות חג"ת עילאין שנתוספו מחמת יציאת הבינה לחוץ כמבואר.
ג) עתה נפתח לנו הפתח לבאר סוד שם מ"ב וסוד מ"ב זווגין המובא כאן בזוהר אות ג'.
כבר ידעת, שהבינה נחלקה, מחמת יציאתה לחוץ, לב' בחינות : ג"ר, וז"ת, שג"ר דבינה נתקנו לפרצוף מיוחד הנק' או"א עילאין, והם מלבישים לא"א מהפה שלו עד החזה, והאור שבהם נק' אוירא דכיא. וז"ת נתקנו לפרצוף נבדל הנק' ישראל סבא ותבונה, והם מלבישים לא"א מהחזה עד הטבור, והאור שבהם נק' אוירא סתם, ולא אוירא דכיא.
והטעם הוא, כי השם אויר פירושו אור רוח, שהוא רק אור החסדים וחסר חכמה, ולפיכך נבחנת הבינה שיצאה מהראש דא"א רק לבחינת אוירא, כי מהמת היציאה לחוץ מראש דא"א שהוא חכמה, אין בה אלא אור חסדים בלי חכמה הנק' אויר. אלא שיש הפרש בין או"א עילאין לישסו"ת, כי או"א עילאין, שהם בחינת ג"ר דבינה, שהן אינן נפגמות כלל מחמת יציאתן מהחכמה, מפני שעצם בחינתן הוא חסדים בלי חכמה, ואפילו בעת שהתחתונים מעלים מ"ן והבינה חוזרת לראש דא"א, הנה גם אז אין או"א עילאין מקבלים חכמה רק ישסו"ת, כי ג"ר דבינה אינן משנות טבען לעולם, וע"כ אינם נפגמים כלל מחמת היציאה מהראש, ונבחנים כאלו לא יצאו מראש דא"א, והם בחינת ג"ר גמורות, וע"ב הם נבחנים לאוירא דכיא. ומטעם זה הם ג"כ אוירא דלא אתידע, שפירושו שהדעת שלהם אינה ממשיכה חכמה, והאויר שלהם אינו נעשה לאור, שהוא חכמה.
אמנם הישסו"ת, שהם ז"ת דבינה הצריכות לאור החכמה בכדי להשפיע אל הזו"ן, נמצאים נפגמים מחמת היציאה מראש דא"א, כי חסרון החכמה, מחמת היותם בגוף דא"א, מורגש בהם לחסרון ממש, ולפיכך אוירא שלהם אינו נבחן לדכיא, אלא נק' אוירא סתם. וכן נק' אוירא דאתידע, כלומר העומד להתידע ולהמשיך חכמה ע"י המ"ן הנק' דעת. כי בעת שהתחתונים מעלים מ"ן, חוזרת הבינה כולה לראש דא"א, ואז הישסו"ת מקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לזו"ן, ונבחן אז, שהי' נפיק מאויר ונעשה אור, שהוא אור חכמה. הרי שאוירא דישסו"ת אתידע. אבל או"א עילאין נשארים גם אז בחזרתם לראש דא"א בבחי' אוירא דכיא, והי' לא נפיק מאויר שלהם. כי אינם משנים דרכם לעולם, וע"כ הם נק' אוירא דלא אתידע.
וז"ס הפרסא גו מעוהי דא"א שנעשה במקום החזה, שה"ס הרקיע המבדיל בין מים עליונים, שהם הראש דא"א ואו"א עילאין המלבישים אותו מהפה עד החזה, כי עד שם נמשכת בחינת הראש דא"א, כנ"ל, וע"כ הפרסא עומדת מתחתיהם ומבדלת ביניהם, לבין ישסו"ת וזו"ן, שהם מים תחתונים, הנמצאים בפגם מחסרון הארת הראש דא"א. וז"ס מים תחתונים בוכים, אנן בעינן למהוי קדם מלכא. כי רוצים לעלות ולקבל הארת החכמא מראש דא"א.
ד) ובזה נבוא לביאור השם מ"ב. כי נמצא בתיקוני זוהר (תיקון ס"ט במאמר דבעלי קבין נוסח אחר), שמתבאר שם השם מ"ב בב' אופנים: אופן א) הוא השם מ"ב דאצילות, המכונה שם דיוקנא ממש, כלומר שכלהו השמות נחתמו ממנו, והוא ד' האותיות דהוי"ה בפשוט, ועשר אותיות דהוי"ה במילוי, וכ"ח אותיות דמילוי המילוי שהן ביחד מ"ב אותיות. אופן ב) הוא, השם מ"ב דעובדא דבראשית, שהם ז' ימי בראשית שהם זו"ן דאצילות, שיש בהם ל"ב אלהים ועשרה מאמרות, העולים יחד מ"ב.
ביאור הדברים, כי האורות המקובלים ממעל לפרסא עד היסודות דאו"א עילאין שלמעלה מחזה, ששם הראש דא"א שהוא כתר, ואו"א עי' שהם חו"ב, הם נק' שם מ"ב דאצילות, שכלהו שמות מ"ב נחתמו ממנו. וע"כ הם מרומזין בהוי"ה פשוטה שהיא כתר, והוי"ה במילואה שהיא חכמה, והוי"ה במילוי המילוי שהיא בינה. ונמצא האוירא דכיא שבאו"א שה"ס שם מ"ב.
אמנם הזו"ן שה"ס ז' ימי בראשית אינם יכולים לקבל כלום משם מ"ב, כי הם נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, בסוד מים התחתונים, מחוסרי ג"ר, והם מקבלים מישסו"ת, שאוירא דלהון אינו נבחן לאוירא דכיא, כנ"ל. ומאו"א עילאין, שה"ס שם מ"ב, אינם יכולים לקבל, כי הפרסא מבדלת ביניהם, כנ"ל. אמנם בעת שהתחתונים מעלים מ"ן ונמשך מ"ד מע"ב ס"ג דא"ק, שהארה זו מחזירה הבינה לראש דא"א, שאז מקבלים ישסו"ת הארת חכמה ומשפיעים לזו"ן וזו"ן נעשים אז כבחינת למעלה מפרסא דחזה דא"א, ומקבלים גם הם אוירא דכיא מאו"א עילאין, ואז נעשו גם זו"ן בבחינת שם מ"ב.
ולפיכך מרומז שם מ"ב דזו"ן בסוד ל"ב אלהים ועשרה מאמרות, שעולים יהד בגי' מ"ב. כי ל"ב אלהים הוא ישסו"ת, בעת שעולים לראש, ומקבלים הארת החכמה מל"ב נתיבות החכמה, כי ל"ב נתיבות החכמה עושים בישסו"ת ל"ב שמות אלהים. שה"ס ל"ב פעמים שם אלהים הנזכרים במעשה בראשית. וסוד עשרה מאמרות הם בעיקרם בחינת ה' חסדים, אבל בעת שזו"ן כבר קבלו הארת חכמה מל"ב אלהים, הנה ה' החסדים שמקבלים, הם באים מאו"א עילאין, בסוד אוירא דכיא, שה"ס שם מ"ב, ובחינת מים עליונים. ונמצא שאין ה"ח מזו"ן נעשו בחי' שם מ"ב מטרם שיקבלו מל"ב אלהים, ולכן בא הרמז של"ב אלהים עם עשרה מאמרות הם בגי' מ"ב, דהיינו שניהם יחד דוקא. ויש עוד בחי' שם מ"ב, הנק' שם המעלה, ויתבאר במקומו.
וזהו שאומר ר' חזקיה כאן בזוהר (אות ג'). וכמה דדיוקנא דברית אזדרע בארבעין ותרין זווגין דחאי זרעא דיסוד דז"א כך אזדרע וכו'. כי אלו ה' אורות שבמאמר יהי אור ה"ס ה' חסדים, שהיסוד דז"א משפיע לנוקבא, הנק' בשם זרע. ואמר שההוא זרעא ה"ס שם מ"ב, כי אעפ"י שהם ה' חסדים בעיקרם, מ"מ כיון שיש בתוכיותם הארת החכמה מל"ב אלהים דישסו"ת, הם נבחנים לסוד שם מ"ב. והבן זה. ועם זה תבין היטב המתבאר שם בהסולם ד"ה וכמה. כי משוה בחינת בנין פרצוף הנוקבא שהיא בסוד שם מ"ב אל ההוא זרעא דיסוד הז"א. ע"ש. אמנם הגליפו דשם מ"ב, הם מ"ב אותיות מבראשית עד ב' דמלת ובהו.
