הזהר הקדוש

השושנה

א) ר' חזקיה פתח וכו': ר' חזקיה פתח, כתוב, כשושנה בין החוחים. שואל מהי שושנה. ומשיב, זו היא כנסת ישראל. שהיא מלכות. משום שיש שושנה ויש שושנה. מה שושנה בין החוחים יש בה אדום ולבן אף כנסת ישראל יש בה דין ורחמים. מה שושנה יש בה י"ג עלים, כך כנסת ישראל יש בה י"ג מדות הרחמים המסבבות אותה מכל צדדיה. אף אלקים, שבמקרא שבכאן דהיינו בראשית ברא אלקים, משעה שנזכר, הוציא י"ג מלים לסבב את כנסת ישראל ולשמרה. שהן : את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. דהיינו עד אלקים מרחפת וגו'.

ביאור הדברים, עשר ספירות הן, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. ועיקרן הוא רק חמש, כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות, משום שספירת התפארת כוללת בתוכה שש ספירות חג"ת נה"י. והן נעשו חמש פרצופין: א"א, ואו"א, וזו"ן. הכתר נק' בשם אריך אנפין. חכמה ובינה נק' בשם אבא ואמא. ת"ת ומלכות, נק' בשם זעיר אנפין ונוקבא. (ביאורן של עשר הספירות עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות ה').

ור' חזקיה פתח בביאור הנוקבא דז"א, לבאר סדר אצילותה מאמא, שהיא הבינה הנק' בשם אלהים. וזהו שפתח בביאור השושנה, שהיא הנוקבא דז"א. והנוקבא דז"א בעת גדלותה נקראת בשם כנסת ישראל, כמ"ש להלן, וזהו שאומר, מאן שושנה, דא כנסת ישראל.

ויש בשושנה זו ב' מצבים : מצב של קטנות, דהיינו של תחלת התהוותה, שאז אין בה אלא ספי' אחת כתר, שבתוכה מלובש אור הנפש שלה, וט' הספירות התחתונות שלה נבחנות כנופלות לבר מאצילות. והן בעולם הבריאה. ועוד בה מצב של גדלות, שאז מתעלות ט"ס התחתונות שלה מן עולם הבריאה אל עולם האצילות, והיא נבנית עמהן לפרצוף שלם בעשר ספירות. ואז עולה עם ז"א בעלה לקומה שוה עם או"א דאצילות ומלבישים אותם. ואז נק' ז"א, בשם ישראל. שהוא אותיות לי ראש, והנוקבא נק' בשם כנסת ישראל, על שם שכונסת בתוכה כל האורות של ישראל בעלה שהיא משפעת אותם אל התחתונים.

והמצב של הקטנות נק' בשם שושנה בין החוחים, משום שט"ס התחתונות שלה נתרוקנו מאור האצילות, ונשארו כחוחים. והמצב של הגדלות נק' בשם שושנה סתם, או כנסת ישראל. וזה אמרו אית שושנה ואית שושנה.

והנה גוון סומק מורה שיש שם אחיזה לחיצונים ,ולקליפות לינק ממנה, וזהו בזמן המצב של הקטנות, שט"ס התחתונות שלה הן בבריאה, ויש בה ג"כ בחינת חוור, דהיינו בכלי דכתר שלה, שאין שם אחיזה לחיצונים. וז"ש מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי להורות כי גם בגדלותה בעת שנקראת כנסת ישראל, אע"פ שעולה אז ומלבישה את הבינה במצב גדלותה כנ"ל, מ"מ נשארת בה בחינת דין, כי היא נצרכת לסוד המסך המתוקן בה לצורך הזווג דהכאה, שמסבת הדין שבמסך, הוא מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, ומעלה עי"ז ע"ס דאור חוזר הנקרא אור של דין, וממשיך בתוכן ע"ס דאור ישר, הנקרא אור של רחמים. (עי' בפתיחה לחכמת הקבלה אות י"ד) וע"כ גם בכנסת ישראל אית בה דין ורחמי כנגד הסומק והחוור שיש לשושנה בין החוחים.

וז"ס הים שעשה שלמה, העומד על שני עשר בקר. כי אלו טה"ס התחתונות שלה שנפלו לבריאה, כנ"ל, נתתקנו שם בסוד שני עשר בקר, ונקודת הכתר שנשארה באצילות ה"ס הים העומד עליהם מלמעלה, וכללותם יחד נק' תליסר עלין דשושנה. וענין ההתחלקות הזו של עה"ס שלה לסוד י"ג מתבאר להלן במראות הסולם.

והנה המוחין דגדלות של הנוקבא, שיש בהם מהארת החכמה, הם נמשכים מסוד י"ג השמות הנק' י"ג מדות הרחמים. וז"ש אוף כ"י אית בה י"ג מכילן דרחמי. והעיקר מה שבא ר' חזקיה להורות בהשואה הזו משושנה דבין החוחים לכנסת ישראל, הוא ללמדנו, שכל שיש לנוקבא במצב גדלותה צריך להמצא בה כנגדן בהי' הכנה והכשר עוד בתחילת הויתה דהיינו במצב הקטנות. וז"ש, שכנגד חוור וסומק דקטנות יוצא בה דין ורחמי בגדלות, וכנגד י"ג עלין דקטנות יוצא בה י"ג מדות הרחמים בגדלות. והוא מביא זאת כאן, בכדי ללמדנו איך הכתובים שלפנינו מבארים אותם ב' הסדרים דקטנות וגדלות, הנוהגים באצילות הנוקבא, כמו שממשיך והולך, אוף אלהים דהכא וכו'.

וז"ש, אוף אלהים וכו' אפיק י"ג תיבין : מורה, שאלהים שבמקרא דהכא בראשית ברא אלהים, שה"ס הבינה המאצלת לנוקבא דז"א, אפיק י"ג מלים שהן: את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח, דהיינו עד אלהים תנינא, שאלו י"ג תיבין רומזים על אותם י"ג עלין של שושנה בין החוחים בסוד הים העומד על שני עשר בקר, כנ"ל, שהם הכנה והכשר לכנסת ישראל שתקבל י"ג מכילן דרחמי. וז"ש, לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה, כי י"ג מדות הרחמים, שהן המוחין השלמים דנוקבא, נבחנות שהן מסבבות ומאירות אליה מכל הצדדים סביב סביב, ונשמרת על ידיהן ממגע החיצונים, כי כל זמן שאין בה המוחין הגדולים בהארת החכמה מי"ג מדות, יש בה יניקה לחיצונים.

ב) ולבתר אדכר וכו' : ואח"כ נזכר שם אלקים פעם אחרת, דהיינו אלקים מרחפת וגו'. ולמה נזכר פעם אחרת. הוא כדי להוציא חמשה עלים קשים המסבבים את השושנה. ואלו חמשת העלים נקראים ישועות, והם חמשה שערים, ועל סוד זה כתוב, כוס ישועות אשא, זו היא כוס של ברכה. כום של ברכה צריכה להיות על חמש אצבעות ולא יותר, כמו השושנה היושבת על חמשה עלים קשים, שהם כנגד חמש אצבעות. ושושנה זו היא כום של ברכה. מהשם אלקים השני עד שם אלקים השלישי חמש מלים. שהן : מרחפת על פני המים ויאמר. שהן כנגד ה' עלים הנ"ל. מכאן ולהלאה, שנאמר, אלקים יהי אור וגו', הוא האור שנברא ונגנז ונכלל בברית ההוא שנכנס בשושנה והוציא בה זרע, וזה נקרא עץ עושה פרי אשר זרעו בו. והזרע ההוא נמצא באות ברית ממש.

ביאור הדברים, חמש עלין תקיפין: ה"ס ה"ג של הנוקבא, שהן ע"ס דאו"ח, שהנוקבא מעלה על ידי זווג דהכאה באור העליון, הנק' אור של דין, (כנ"ל ד"ה סומק) כי עה"ס דאור ישר נק' ה' חסדים חג"ת נ"ה, והן מתלבשות בה' גבורות חג"ת נ"ה דאו"ח, ואלו חמש עלין תקיפין הן, כחות הדין שבמסך, המעכב את האור העליון מהתלבש ממסך ולמטה. וע"כ נק' עתה רק ה' עלין תקיפין, כי עוד אינה ראויה לזווג עליהם. ובזמן הגדלות כשהמסך בא בזווג עם האור העליון הם נק' ה' גבורות. כנ"ל.

ואלו ה' עלין תקיפין ה"ס ה' תיבות שיש מאלקים תנינא עד אלהים תליתאה, שהן : מרחפת על פני המים ויאמר. וז"ש אמאי אדכר זמנא אחרא, שמשמע שיש כאן פעולה חדשה, ואומר, שהוא כדי להוציא מהנוקבא ה' עלין תקיפין אלו, שהם הכנה לזווג בזמן הגדלות.

ומה שאלו ע"ס דאו"ח נקראות ה"ג שהן חג"ת נ"ה ואינן נקראות כח"ב תו"מ, כנ"ל. הענין הוא, מפני שאינן ממשיכות אלא אור חסדים לבד, ולכן ירדו כח"ב ממעלתם ונקראים חג"ת, ות"ת ומלכות נק' בשם נו"ה.

וז"ש, חמש תרעין וכו' כוס ישועות: היינו בעת הגדלות, שה' עלין תקיפין נעשו לה' גבורות, אז הם נבחנים לחמש תרעין, שהם שערים פתוחים לקבל ה' החסדים דאור ישר. וכן הם נקראים ישועות מטעם זה. ואז נק' הנוקבא כום ישועות או כום של ברכה, כי בסגולתן נעשית הנוקבא כלי מחזיק הברכה, שהיא ה"ח הנ"ל.

והנה מספר הספי' הן בב' בחי' או במספר עשר, שעיקרן הן חמש בחי' כנ"ל. או במספר י"ג, כמו י"ג מדות הרחמים. וההבדל ביניהם הוא, שהמספר עשר מורה על ספירת זו"ן שיש בהן רק אור חסדים לבד. והמספר י"ג מורה על המוחין דהארת החכמה המקובלת לזו"ן. וענין זה מתבאר להלן במראות הסולם.

ואומר, שכוס של ברכה המורה על המשכת ה' חסדים תוך ה' גבורות שלה, כנ"ל. אצטריך למחוי על חמש אצבען, דהיינו רק במספר עשר, שהן חג"ת נ"ה כנ"ל ולא יתיר, דהיינו לאפוקי ממספר י"ג. והטעם הוא, כי אין הנוק' ראויה לקבל חכמה מסוד הי"ג, זולת בדרך התלבשות החכמה בחסרים. ולפיכך אצטריך מקודם להמשיך ברכה, שהם ה' חסדים על ידי ה' אצבען דוקא, שהן ה' הגבורות, ואז יכולה לקבל גם מי"ג.

ומשמע, שהכונה היא על ה' אצבען דיד שמאל, שהן ה"ג, כי ה' אצבען דיד ימין ה"ס ה"ח. ולפיכך צריכים להגביה את הכוס של ברכה בב' ידים, דהיינו גם עם ה' אצבען דיד שמאל, כדי לרמז על הכונה הנ"ל דה"ג. אמנם אח"ז בתחילת הברכה צריכים להשאיר את הכוס על ה' אצבען דיד ימין בלבד, כי אין לעורר אחיזה לס"א היונקת משמאל.

וז"ש, מכאן ולהלאה אור: כלומר, אלהים תליתאה אדכר במאמר יהי אור וכו' שהוא להאציל בחינת הגדלות דנוקבא, שה"ס ה"ח וי"ג מכילן דרחמי, אשר ה' החסדים ה"ס ה' פעמים אור שבמאמר, שהן: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. והי"ג מכילן דרחמי מרומזין בכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד ה"ס י"ג והוא גם בגי' י"ג. (ועי' בתי"ז תיקון כ"ו).

וה' האורות הללו, ה"ס משחז"ל האור שברא הקב"ה ביום א' היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, (חגיגה י"ב) וזה אמרו דאתברי ואתגניז.

וז"ש, ואתכליל בברית ההוא דעאל בשושנה: כלומר שה' החסדים הללו נכללו מקודם ביסוד דז"א, ולא באו ישר מבינה, הנק' אלהים, אל הנוקבא. וחברית היא יסוד דז"א דעאל בשושנה ונתן אותם אליה. והטעם יתבאר בסמוך.

והנה אלו ה"ח היוצאים על ה"ג, כנ"ל, הם נק' זרע, גם תדע, שעיקר תוקף הדין והגבורות שבמסך, שבכחם מכה על האור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה הוא נמצא רק בעטרת היסוד דז"א, שהוא ממשיך אותם ממזל ונקה שבדיקנא, והנוקבא מקבלת ממנו רק הארה וענף בלבד. ולפיכך עיקר הזווג שעל המסך, המעלה ה"ג הממשיכות והמלבישות את ה"ח שהם ה' אורות הנ"ל, הנה הוא נעשה ביסוד דז"א, והוא הנותן אותם לנוק'. וזה שמדייק להשמיענו, דחחוא זרעא, שהם ה"ח וה"ג, קיימא באות ברית ממש, כי באות ברית שהיא עטרת יסוד דז"א, נמצאת ממשיות הגבורות הממשיכות ה' החסדים הנק' זרע, אבל יסוד הנוק' מקבל רק בחינת דיוקנא של הגבורות שלו. וע"כ נק' יסוד הנוקבא רק בשם דיוקנא דברית.

ג) וכמה דדיוקנא דברית וכו' : וכמו שצורת חברית נזרעה במ"ב זווגים מאותו הזרע, כך השם החקוק והמפורש נזרע במ"ב אותיות של מעשה בראשית.

ביאר הדברים, סוד שם מ"ב אתוון, הוא הוי"ה פשוטה, והוי"ה במילוי, והוי"ה במילוי דמילוי, שיש בהן מ"ב אותיות. וענינן יתבאר במראות הסולם. וההוא זרעא דקיימא באות ברית, שהן ה"ח וה"ג, כנ"ל, הוא נמשך מהשם מ"ב.

וזה אמרו וכמה דדיוקנא דברית שהיא הנוקבא, אזדרע במ"ב זווגין דההוא זרעא, של אות ברית, כך אזדרע שמא גליפא מפרש במ"ב אתוון דעובדא דבראשית, פי' כי ב' בחי' יש להבחין בנוקבא : א' היא בנין פרצופה, שהיא נבנית ע"י הבינה, המתבאר כאן בעובדא דבראשית. הב' היא ענין הזדווגותה עם הז"א, הנקראת רזא דיחודא. וזה אמרו, כמא דדיוקנא דברית שהיא יסוד הנוקבא, אזדרע במ"ב זווגין דההוא זרעא, דאות ברית, שהבחן זה הוא ברזא דיחודא, דהיינו בסוד הזווג, הנה כך תקיש לסדר אצילות בנינה של הנוקבא ע"י הבינה הנק' עובדא דבראשית, שהיתה ג"כ בסוד שם מ"ב. וכבר ידעת שיש ב' מצבים בבנין הנוקבא, שהם קטנות וגדלות. הנה הקטנות נק' בשם גליפא, שפירושו חקיקה לבית קבול לאורות של זמן הגדלות, כי כל המקובל לנוקבא בזמן הגדלות צריכה להכנה ולהכשרה להם מימי הקטנות, (כנ"ל אות א' בד"ה והנה המוחין) וע"כ נק' בשם גליפא, ובחינת הגדלות שלה נק' בשם מפרש, כי כל הסתום בעת הקטנות מתפרש ונודע בעת הגדלות.

וזה אמרו כך אזדרע שמא גליפא מפרש הנוקבא נק' שם, גליפא היא הקטנות שלה, מפרש הוא הגדלות שלה. וגם הם אזדרעו ונבנו במ"ב אתוון, כמו המ"ב זווגין שברזא דיחודא באות ברית. וז"ש מ"ב אתוון דעובדא דבראשית שהן מ"ב האותיות המובאות כאן מבראשית עד הב' של ובהו.